אז כיצד אנו אנשי החינוך מנגישים לילדים פרידה?

פרידה וסיום זה חלק מהתהליך, לרוב חלק מתהליך שינוי.

במהלך שנת לימודים קורים הרבה דברים, אנו כמנהלי מערכות מקדמים תהליכים, יוצרים שינויים ושואפים לחינוך וללמידה וכל אלה נראים ביתר שאת בפרידה.

יאלום (2005) כותב  “שלב הסיום הוא חלק בלתי נפרד מהעבודה הטיפולית ויש לו חשיבות מכרעת בתהליך הטיפולי כגורם חשוב ומהותי בתהליך השינוי המתרחש אצל המטופל”

ולכן חשוב להתייחס אליו גם במסגרת החינוכית.

     בהתכווננות לעבר פרידה וסיום יש לקחת בחשבון 3 היבטים: אינטלקטואלי, רגשי ופיזי.

בהיבט האינטלקטואלי התייחסו לחשיבה ולהגיון. לתהליכים קוגניטיביים והגיוניים שמתלווים לתהליך פרידה. שאלו שאלות של הערכה והציגו נתונים, התמקדו בשינויים שנוצרו ובקידומם את המסגרת או את הפרט.

בהיבט הרגשי התייחסו לרגשות ולחוויות שעולים בנו עם הידיעה על הסיום המתקרב. שימו לב כי אנשים שונים מתמודדים עם פרידה באופן שונה: יש שמביעים זאת התנהגותית (לעיתים בתת מודע, יש שמתמקדים בעשייה (תכנון טקסים לדוגמה)  ויש שמעדיפים לעבד את החוויה בשיח ובמלל או לחילופין בשתיקה.

בהיבט הפיזי התייחסו לארגון הסביבה כדוגמת: ניקיון המגירות והתאים האישיים, הורדת לוחות תכן והתכוננות לטקס.

חשוב להבין כי סיום ופרידה זה התמודדות עם אובדן וגם המבוגר וגם התלמיד מבינים זאת אך, כל אחד מתמודד עם זה באופן שונה ולכן רצוי  וכדאי לדבר את זה.

את הפרידה יש לערוך באופן הדרגתי ולתת לה את הזמן שלה, אין זה מספיק לערוך שיעור אחד ודי (במיוחד אם זה סיום תקופה משמעותית גן/כיתה ו’ וכדומה)